הנשיא א' גרוניס:
1. ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 12.2.2013 (כבוד השופט י' שינמן), שבה נקבע כי יש להשיב למשיבים 2-1 את אגרת בית המשפט, אשר שולמה על ידם בעת פתיחת ההליך עבור סעד כספי. זאת, לאחר שבית המשפט המחוזי הורה על מחיקת הסעד הכספי מכתב תביעתם בשל חוסר סמכות עניינית.
רקע
2. המשיבים 2-1 הגישו לבית המשפט המחוזי תביעה נגד המשיב 3, המוסד לביטוח לאומי. עניינה של התביעה בטענת המשיבים 2-1 כי המוסד לביטוח לאומי פגע בפרטיותם עת שאיפשר לאשתו של המשיב 2, המועסקת אצלו, גישה למאגרי מידע אודותם. בכתב התביעה כללו המשיבים 2-1 מספר סעדים: צו עשה לשם חיוב המוסד לביטוח לאומי להמציא להם עותק של ממצאי החקירה שבוצעה בעניינם; צו מניעה להגבלת גישתה של אשתו של המשיב 2 למידע המצוי במאגרי המידע של המוסד לביטוח לאומי; וסעד כספי לקבלת פיצויים בסך של 1,450,000 ש"ח. עם פתיחת ההליך, נקבעה האגרה בגין ההליך בשיעור של 2.5% מן הסעד הכספי המבוקש בתובענה, בהתאם לתקנה 2 לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן - תקנות האגרות) ולתוספת לתקנות אלה. על פי הוראות תקנה 6(א) לתקנות האגרות, שילמו המשיבים 2-1 עם הגשת ההליך רק את מחציתה של האגרה (היינו 1.25% מהסעד הכספי). לפני שהתקיימה ישיבת קדם משפט בהליך, קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת המוסד לביטוח לאומי (שלה התנגדו המשיבים 2-1) והורה למחוק מכתב התביעה את הסעד הכספי בקובעו כי הסמכות העניינית לדון בסעד זה, הנמוך מ-2.5 מיליון ש"ח, הינה לבית משפט השלום (סעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן - חוק בתי המשפט)). בעקבות ההחלטה, הגישו המשיבים 2-1 תביעה לקבלת הסעד הכספי בבית משפט השלום בירושלים. בנוסף, לאחר תשלום האגרה על פתיחת ההליך בבית משפט השלום, הוגשה על ידי המשיבים 2-1 בקשה לבית המשפט המחוזי להורות על השבת ההפרש בין סכום האגרה ששולמה על ידם עבור הסעד הכספי שנמחק, לבין סכום האגרה הנדרש עבור הסעדים שנותרו תלויים ועומדים בפני בית המשפט המחוזי. בשל האגרה הנמוכה יחסית המשתלמת עבור יתר הסעדים שנתבעו, הפרש זה קרוב בשיעורו למלוא האגרה ששולמה על ידי המשיבים 2-1 בבית המשפט המחוזי. המשיבים 2-1 אף ביקשו לפטור אותם מתשלום מחציתה השנייה של האגרה שטרם שולמה, בהתאם לתקנה 6(א) לתקנות האגרות. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשתם בהחלטתו נשוא הערעור. בהחלטה זו, הסתמך בית משפט קמא על הוראות תקנה 6(ב) לתקנות האגרות, שזו לשונה:
"6(ב). הסתיים הליך לפני שהסתיימה ישיבת קדם המשפט השלישית, ונתקיים אחד מאלה, ינוכה מהאגרה ששולמה, כערכה במועד התשלום, סכום כנקוב בפרט 34 או 35 בתוספת, לפי העניין, כערכו במועד התשלום ויתרת האגרה ששולמה תוחזר, בתוספת הפרשי הצמדה על היתרה כאמור בתקנה 17:
(1) ההליך בוטל או נמחק בידי מגישו;
(2) ההליך הסתיים בפשרה;
(3) הסכסוך הנדון הועבר להכרעה בבוררות;
(4) הסכסוך הנדון הועבר להליך של גישור ונסתיים בהסדר גישור." (ההדגשה הוספה, א.ג.)
בית משפט קמא קבע כי תקנה 6(ב)(1) לתקנות האגרות, הקובעת כי תוחזר האגרה כאשר "ההליך בוטל או נמחק בידי מגישו", מתייחסת לשתי חלופות: הראשונה, מקרה שבו "ההליך בוטל"; והשנייה, מקרה שבו ההליך "נמחק בידי מגישו". בית המשפט קבע שהדרישה כי מחיקת ההליך נעשתה ביוזמת המגיש מתייחסת רק לחלופה השנייה מבין השתיים האמורות, כך שיש להורות על השבת האגרה אף במקרים שבהם "ההליך בוטל" בהחלטה או בפסק דין של בית המשפט, שלא ביוזמת מגיש ההליך. לחלופין, היפנה בית המשפט לתקנה 10(ד) לתקנות האגרות, המאפשרת לבית המשפט להורות כי יוחזר ההפרש בין סכום האגרה שנקבע על פי כתב התביעה המקורי לבין סכום האגרה שנקבע לפי כתב התביעה המתוקן. בית המשפט המחוזי הבהיר כי מאחר שבמקרה זה לא ניתן להורות על העברת ההליך כולו לערכאה המוסמכת, ואין מנוס ממחיקת הסעד הכספי מכתב התביעה והגשתו בגדרי תובענה נפרדת, יש לראות זאת כסיטואציה בה תוקן כתב התביעה. בית המשפט הדגיש בהחלטתו כי המשיבים 2-1 הגישו תביעה לבית משפט השלום שבה נתבע הסעד שנמחק בבית המשפט המחוזי ועל כן אין לחייבם בתשלום כפל אגרה (אגרה אחת בהליך בבית המשפט המחוזי והאחרת בהליך בבית משפט השלום).
3. על החלטה זו הגישה המדינה את הערעור שלפנינו. המדינה אומנם אינה צד להליך העיקרי, אולם היא צורפה בבית המשפט המחוזי כמשיבה לבקשת המשיבים 2-1 לקבל החזר אגרה. זאת, משום שמחלוקת הנוגעת לעצם החיוב באגרה או לגבי שיעורה, הינה מחלוקת בין בעל הדין החייב באגרה לבין המדינה, שכן כספי האגרה נכנסים לקופתה והיא הגורם העיקרי אשר צפוי להיפגע כתוצאה ממתן פטור מתשלום האגרה או מהחזר של אגרה (ראו, ע"א 10537/03 מדינת ישראל נ' יש-גד תעשיות לתשתית (1993) בע"מ, פיסקה 7 (6.9.2004); רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 795, פיסקה 3 (2006); רע"א 7031/12 שערי צדק המרכז הרפואי נ'פלונית, פיסקה 4 (23.10.2013)). לטענת המדינה, על פטור או החזר אגרה להינתן בהתקיים אחד המקרים הנזכרים בתקנות האגרות, המהווים רשימה סגורה. נטען כי המקרה דנא אינו עונה על התנאים המנויים בתקנות אלה. לדברי המדינה, תקנה 6(ב) לתקנות האגרות מאפשרת החזר אגרה רק מקום שבו הסתיים ההליך, בעוד שבמקרה דנא ההליך ממשיך להתנהל בכל הנוגע לשני הסעדים הנוספים שנכללו בכתב התביעה. בנוסף, תקנה 6(ב)(1) לתקנות האגרות מחייבת כי הן ביטול ההליך הן מחיקתו ייעשו ביוזמת בעל הדין, ואין ליתן פטור מקום שבו ההליך נמחק בהחלטת בית המשפט, שלא ניתנה בעקבות יוזמה של מגיש ההליך. עובדה זו נלמדת, לשיטת המדינה, מכך שתכליתה של תקנה 6(ב) לתקנות האמורות הינה תמרוץ בעלי הדין להביא לסיום ההליך ללא צורך בהתדיינות ובהכרעה שיפוטית. לטענתה, אין כל תמריץ בהשבת האגרה לבעלי הדין מקום שבו ביטול ההליך נעשה על פי החלטת בית המשפט. אף החלופה המנויה בתקנה 10(ד) לתקנות האגרות אינה מתקיימת לשיטת המדינה. לעניין זה נטען, כי אין להקביל בין מחיקת סעדים כספיים מן התובענה לבין תיקון התובענה על דרך המרת הסעד הנתבע בסעד נמוך יותר. למעלה מכך, לשיטת המדינה, תקנה 10(ד) לתקנות האגרות מקנה לבית המשפט שיקול דעת להקטנת שיעור האגרה "מטעמים מיוחדים שיירשמו". במקרה זה, טוענת המדינה, מחיקת הסעד נבעה אך מרשלנותם של המשיבים 2-1, אשר הגישו את תביעתם לבית משפט הנעדר סמכות עניינית לדון באחד הסעדים הכלולים בה ואין מדובר בטעם מיוחד להשבת האגרה ששולמה. לבסוף, ציינה המדינה כי המשיבים 2-1 אף אינם זכאים לקבל פטור מתשלום המחצית השנייה של האגרה.
4. המשיבים 2-1 סומכים את ידם על החלטתו של בית המשפט המחוזי, ומדגישים כי הגשת כתב התביעה כפי שהוגש לבית המשפט המחוזי נבעה מרצונם להימנע מפיצול הדיון בין הערכאות השונות ומן הרצון לייעל את ההליכים ולמנוע כפל התדיינויות.
דיון
5. סבורני כי דין הערעור להידחות. אומנם, כפי שאפרט להלן, יש טעם בטענת המדינה כי המקרה דנא אינו נופל בגדרי המקרים בהם זכאי התובע להשבת האגרה מכוח תקנות 6(ב) ו-10(ד) לתקנות האגרות. עם זאת, עמדתי היא שכאשר בית המשפט מוחק את אחד הסעדים המבוקשים בשל העדר סמכות עניינית, ואינו מעביר את הדיון לערכאה המוסמכת בשל קיומו של קושי בפיצול כתב התביעה, ניתן לראות זאת כהעברת ההליך מכוח סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט. במקרה של העברת הליך אין מגישו צריך לשלם אגרה כפולה אלא רואים את ההליך, לעניין אגרה, כאילו נפתח מלכתחילה בבית המשפט הנעבר.
6. הנחת היסוד הקבועה בתקנה 2(א) לתקנות האגרות היא כי כל הליך משפטי מחוייב בתשלום אגרה, במסגרת השתתפותו של בעל הדין בעלויות ההליך. זאת, במטרה לאפשר למערכת בתי המשפט לתת שירות לכל בעלי הדין ובד בבד למנוע הגשתם של הליכי סרק שאין בהם ממש. האגרה משתלמת מראש בעד השירות המבוקש, ולאחר ששולמה אין התובע זכאי להשבתה אלא במקרים המפורטים בתקנות (ראו, ע"א 2623/02 סיס עיצוב ריהוט ציבור בע"מ נ' בזק החברה הישראלית לתקשרות בע"מ, פיסקאות 4-3 (26.12.2002) (להלן - עניין בזק); ע"א 8743/04 בר-נר נ' רוט פ"ד נט(4) 104, 109 (2004); ע"א 6802/09 קמינצקי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה להבים, פיסקה 4 (26.1.2011) (להלן - עניין קמינצקי)). בתקנות נמנית רשימה של מקרים בהם אין לשלם אגרה, וכן, כבמקרה דנא, מקרים בהם תוחזר לתובע אגרה ששולמה או חלק ממנה. תכליתן של ההוראות בתקנות האגרות הינה, בין השאר, ליצור תמריץ לסיום ההליך שלא דרך התדיינות בפני בית המשפט, ובשלב מוקדם ככל האפשר, תוך מתן ביטוי לחיסכון במשאבים של המערכת השיפוטית, עקב צמצום ההתדיינויות והעדר הצורך בהכרעה שיפוטית מנומקת (השוו, רע"א 9493/04 קפון נ' מדינת ישראל, פיסקה 6 (16.6.2005)). האפשרות של החזר האגרה מתמרצת את הצדדים להגיע להסכמה בדבר יישוב הסכסוך ביניהם בשלב מוקדם של ההליך, וכך לחסוך זמן שיפוטי ולהביא לייעול ההליך המשפטי. ככל שההליך המשפטי המסוים יסתיים בנקודת זמן קרובה יותר למועד הגשתו, יוותר בידי בית המשפט יותר זמן שיפוטי לשם טיפול בתיקים האחרים.
7. תקנה 6(ב) לתקנות האגרות מיישמת את הרעיון של תמרוץ כאמור (התקנה מצוטטת בפיסקה 2 לעיל). התקנה מונה ארבעה מקרים שבהם תושב האגרה לתובע בהליכים שבהם נתבע סכום כסף קצוב. ראשית, נקבע ברישה של התקנה כי האגרה תוחזר אם "הסתיים הליך לפני שהסתיימה ישיבת קדם המשפט השלישית". במקרה דנא, ההליך המשפטי לא הסתיים והוא עודנו מתנהל בפני בית משפט קמא ביחס לשני הסעדים הנוספים. שנית, מלשון התקנה עולה כי ארבעת המקרים המפורטים מתייחסים כולם לסיומו של ההליך על ידי בעלי הדין באופן מהיר ותוך חסכון במשאבים שיפוטיים. התמריץ מבוטא בכך שבמקרים בהם סיום ההליך נתון לשיקול דעתו ובחירתו של בעל הדין שהגיש אותו, יינתן החזר אגרה אם אכן יבחר לסיימו בהקדם. בפרט, תקנה 6(ב)(1) לתקנות האגרות קובעת כי האגרה תושב כאשר "ההליך בוטל או נמחק בידי מגישו". סבורני כי קיים קושי בפרשנותו של בית המשפט המחוזי לפיה מחיקת סעד מחוסר סמכות עניינית, בניגוד לעמדת התובע, נכללת בגדרי התקנה, שכן במצב זה נדרש בית המשפט להכריע, היינו לא נחסך זמן שיפוטי. למעלה מכך, פרשנות זו תאפשר לתובעים להגיש הליכי סרק בחוסר תשומת לב, ולעתים אף במכוון, במטרה להכביד ולהשפיע על החלטותיו של בעל הדין שכנגד. כך לדוגמה, לפי פרשנות זו בעל דין שתביעתו נדחית על הסף בשל העדר עילה או בשל אי הפקדת ערובה להוצאות, יקבל החזר כספי של האגרה. מצב זה יוביל לאיון חלק מתכליות תשלום האגרות (ראו לדוגמה עניין קמניצקי, פיסקה 7). אם כן, אין בידי לקבל את פרשנותו של בית המשפט המחוזי כי ניתן להשיב את האגרה מכוח תקנה 6(ב) מקום בו ההליך נמחק או בוטל שלא ביוזמת מגיש ההליך, ובפרט מקום בו לא הסתיים הטיפול בהליך. אעיר, כי תקנה 6(ב)(1) מתייחסת למקרה בו "ההליך בוטל או נמחק בידי מגישו", אף שבתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לא מופיע המושג "ביטול", ומחיקת הליך אפשרית על פי החלטת בית המשפט בלבד.
8. אף איני סבור כי ניתן לקבל את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי מוצדק במקרה זה להורות על החזר של הפרש האגרה, בהתאם לתקנה 10(ד) לתקנות האגרות. תקנה 10(ד) מתייחסת למקרים בהם התיר בית המשפט לבעל הדין לתקן את כתב תביעתו על דרך של הקטנת הסכום הנתבע או המרת הסעד הנתבע בסעד שסכום האגרה בעדו נמוך יותר. כך מורה תקנה 10(ד):
התיר בית המשפט תיקון תובענה על דרך של הקטנת הסכום הנתבע בתובענה לסכום קצוב או של המרת הסעד הנתבע בסעד שסכום האגרה בעדו נמוך יותר, וטרם הסתיימה ישיבת קדם המשפט השניה, רשאי הוא, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להורות כי יוחזר ההפרש בין סכום האגרה שנקבע על פי כתב התביעה המקורי לבין סכום האגרה שנקבע על פי כתב התביעה המתוקן, כולו או חלקו, ויחולו הוראות תקנת משנה (ב) בשינויים המחויבים.
במקרים אלה, התקנה מתירה לבית המשפט להורות כי יוחזר הפרש האגרה ששולם ביתר. ודוקו, לא בכל מקרה בו מתוקן כתב התביעה יורה בית המשפט על השבת הפרש האגרה, אלא נדרשים לכך "טעמים מיוחדים שיירשמו". הנחת היסוד היא כי האגרה משתלמת ביום הגשת התובענה בעד שירות שיינתן בעתיד, ואין בתיקון הסכום כדי להביא להפחתתה. זאת, בכדי למנוע הגשת תביעות כספיות מופרזות, העשויות לאפשר מניפולציות של התובע ולהכביד על הצד שכנגד. התאמת גובה האגרה לסכום המבוקש מלכתחילה נועדה לעודד את בעלי הדין לתבוע את הסכום הריאלי שבבסיס תביעתם כבר בפתח ההליך (ראו, עניין בזק, פיסקה 4; רע"א 254/10 ויינגרטן נ'בית היתומות הכללי ירושלים (18.2.2010)). ואולם, מחיקת סעד מכתב התביעה על ידי בית המשפט אינה שקולה למתן היתר לתיקון כתב התביעה. זאת, במיוחד נוכח התנגדות המשיבים 2-1 למחיקת הסעד. למעלה מכך, מחיקת הסעד הכספי נבעה אך מטעות של המשיבים 2-1 בפתח ההליך, ועל כן, ספק אם ניתן לראות זאת כ"טעמים מיוחדים" המצדיקים את השבת האגרה.